תקציר הסרט
 

 השנה היא 1993. לילה, 13 בספטמבר. (הסכם וושינגטון, לחיצת היד רבין ערפאת מתרחשת בלילה זה). על הר חזון שבגליל התחתון מפוזרים שרידיה של היאחזות נח"ל בה ישב גרעין בעל שאיפות חברתיות בתחילת שנות ה80-. נועם וקס (וקסי), מנהיג הגרעין הכריזמטי, מזעיק את חבריו מאז, בחזרה אל ההר, בדרכים מפתיעות ומניפולטיביות המגרות את סקרנותם. הוא עושה זאת כדי להשלים סרט דוקומנטרי על הגרעין שהתפרק, ובאמצעותו להתגבר על הטראומות והצלקות שהשאירו בו הימים ההם.

​

זהו הקשר הראשון שנועם יוצר עם חבריו לאחר עשר שנות שתיקה, בהן לא ידעו היכן הוא ומה עלה בגורלו. ששת החברים שמגיעים בבהילות אל המקום נאלצים להתמודד עם תחושת הבגידה האישית והרעיונית שנועם נושא עמו מאז נפרדו. במקביל מתמודד כל אחד מהם עם משבר חייו בהווה ובזיקה הקיימת בינו לבין בעיות לא פתורות מתקופת הגרעין. ליל המפגש הופך לחשבון נפש נוקב, שמבטא גם את הטלטלה שעברה החברה הישראלית בעשור שבין מלחמת לבנון והסכמי אוסלו, והוא מסתיים באופן מפתיע וטראגי. הגרעין הקשה עוסק בהחמצה הן במישור האישי והן בלאומי. פירוקו של הגרעין בעל החזון החברתי שהפך למרכז חייהם של חבריו, מהווה עבורם נטישה של חלומות גדולים ביחס לעצמם, לחבריהם וליכולתם לשנות ולהשפיע. ברקע הסרט מהדהד נושא פינוי רמת הגולן ויש"ע (מה שמזמין אנאלוגיה בין וקסי למתנחלים), וכן הסכם וושינגטון בו לוחצים יד – רבין וערפאת. בעוד רבין מייצג את היכולת להשתנות ולשנות, וקסי מייצג את הקיבעון, ההיצמדות לערכים של "פעם", את חוסר היכולת לרדת מפסגת הר (האוטופיה של הר חזון) על מנת לאסוף את שברי החלום, להיאבק ולהשלים עם אפשרות קיום ריאלי בהווה ובעתיד. משפטו של וקסי "המקום הזה הוא אני ואני הוא המקום הזה" שמוביל בסופו של דבר לפיצוץ, להרס טוטאלי ולמוות, מקבל משמעות פוליטית חברתית עכשווית מצמרר.
ישראל, 2001, 95 דקות, פילם 35 מ"מ

הסרט הופק במימון קרן מקור וזכה למענק השלמה מהקרן לעידוד הקולנוע הישראלי

את הסרט מלווים שני שירים:
1. "טיוטה" – שיר של דליה רביקוביץ' מתוך הספר "כל השירים", שמהווה אקספוציזיה לסרט ומופיע בשינוי גוף הדובר מנקבה לזכר. לחן וביצוע - אייל נחמיאס - הוא שמר בסרט.
2. שיר לנעמה – שיר הנושא של הסרט (כתבה טלי זילברשטיין) אף הוא בהלחנה וביצוע של אייל נחמיאס, שמחבר ומלחין את השיר במהלך הסרט כחלק מאקט הכיבוש של נעמה (נוקי) וההתאהבות בה. כמו כן בעזרת השיר שוזר פרמינגר את העבר אל תוך ההווה.

לעמוד הסרט בויקיפדיה

​

​